ניסיונות לגידול דגים בישראל החלו כבר בראשית המאה הקודמת, עם תחילת ההתיישבות בארץ ישראל. במרוצת השנים, התפתח ענף דגי המאכל והוא מספק היום כרבע מצריכת הדגים המקומית. היקף הייצור של דגי מאכל במים הפנימיים עומד על כ-18 אלף טון בשנה ובים התיכון על כ-2,000 טון בשנה.
תנאי האקלים הייחודיים בישראל מאפשרים גידול מספר רב של מיני דגים. המים הקרים של נחל הדן בצפון הארץ מאפשרים גידול של דגי פורל וחדקן. באזורים אחרים כמו עמק המעיינות ומישור החוף בהם קיימים מקורות מים חמים יותר מגדלים בעיקר דגי אמנון (מושט), קרפיון וקיפון (בורי).
ענף נוסף שהתפתח במהלך השנים בישראל הינו גידול וייצוא של דגי נוי. ענף זה מתחלק לדגי נוי של מים קרים כמו הקוי ודגי הזהב הגדלים במערכות פתוחות ובמתקנים סגורים. בענף דגי הנוי הטרופיים מגדלים מספר רב של מיני דגים במערכות סגורות.
בשנת 2014 הוקמה יחידת "בריאות דגים" בשירותים הווטרינריים ופועל בה רופא וטרינר לפיקוח על מחלות דגים. היחידה כפופה למנהל השירותים הווטרינריים ופועלת בשיתוף פעולה עם יחידות נוספות בשירותים הווטרינריים, במשרד החקלאות, במשרדי ממשלה אחרים, מעבדות אבחון ועם האקדמיה.
הרופא הווטרינר לפיקוח על מחלות דגים פועל מכוח פקודת מחלות בעלי חיים [נוסח חדש], התשמ"ה-1985 (להלן – הפקודה). בעבר, נכללו בפקודה דגים ודו חיים בלבד. בשנת 2016 עודכנה הפקודה ונוספו אליה גם חסרי חוליות החיים במים: סרטנאים (crustaceans), רכיכות (molluscs), צורבניים (cnidaria) וקווצי עור (echinodermata).
במסגרת תפקידו, משמש הרופא הווטרינר לפיקוח על מחלות דגים יועץ מקצועי לרופאים ווטרינרים ולמגדלים בנושא מחלות דגים ובדבר מניעתן, כותב ומעדכן נהלים, תקנות וחוקים בנושא פיקוח ואכיפה בתחום זה. כמו כן, מפקח רופא הדגים על תהליכי הגידול והרבייה במשקים השונים.
