במהלך 9 שנותיה הראשונות של המדינה, בין השנים 1948-1957, מתו בישראל 23 בני אדם ממחלת הכלבת. מאז שהוחל בשנת 1958 בפעולות מניעה מיוחדות של השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות, אשר כללו שילוב של חיסון חובה בכלבים ומניעת שוטטות בעלי-חיים, אירעו 4 מקרי הדבקה נוספים, כולם לפני שנת 1971, 2 מהם בתחומי הקו הירוק, ו- 2 אחרים מיד לאחר מלחמת ששת הימים בשטחים.
כעבור 25 שנים ללא מקרי כלבת באדם, במשך שנה בין חודש דצמבר בשנת 1996 לחודש דצמבר בשנת 1997 מתו ממחלת הכלבת 3 בני אדם שלא קיבלו טיפול הולם בזמן - חייל ברמת הגולן, ילדה מקלנסווה וגבר מהכפר ג'דיידה שליד עכו אשר ננשכו על ידי חיות לא מזוהות בעת שנתם בלילה. כל שלושת המקרים אובחנו כחיוביים בבדיקות שנעשו במעבדות המכון הווטרינרי בבית דגן. בשנת 2003 נפטרה מכלבת אישה שננשכה על ידי חתול באזור ירוחם. אף במקרה זה לא ניתן טיפול מונע אחרי הנשיכה.
הכלבת שמקורה בחיות בר, בוערה מאוכלוסיות אלה במסגרת פרויקט החיסון האוראלי של שועלים ותנים, שנעשה במשותף על ידי השירותים הווטרינריים ורשות הטבע והגנים.
כל יונק עלול להידבק במחלת הכלבת. באזורנו נפגעים ממנה בעיקר בעלי חיים משלושה סוגים: חיות בית (כלבים וחתולים), בהמות (פרות, צאן וסוסים), חיות בר (שועלים, תנים, זאבים, נמיות וגיריות). בישראל
השועלים מהווים מאגר לנגיף ולכן הם המפיצים העיקרים למחלת הכלבת בשנים האחרונות. כלבת במכרסמים או בעטלפים נדירה ביותר, ועד עתה לא אובחנו מקרי כלבת בבעלי חיים כאלה בישראל.
בשל היות המחלה חשוכת מרפא, השירותים הווטרינרים במשרד החקלאות נוקטים פעולות למניעת התפשטותה, בהן חובת חיסון שנתי נגד כלבת לכל כלב מגיל 3 חודשים, איסוף כלבים משוטטים ופיזור שנתי של חיסון אוראלי של פיתיון המכיל תרכיב חיסון ומיועד לתנים ושועלים. החיסון מפוזר בכל הארץ מן האוויר. גודל וצורת הפיתיונות הינם כקופסת גפרורים בצבע חום בעלת ריח המושך את השועלים והתנים. כאשר בעל החיים נוגס בהם, משתחרר החיסון ומחסן אותו. גודל הפיתיון מותאם לגודל וצורת הלסת של שועלים ותנים, ומאפשר וודאות גבוהה במיוחד שכאשר הוא ייאכל, בעל החיים יחוסן.
